מטרת המדיניות המוניטרית במדינות רבות נועד להבטיח כי האינפלציה הוא לא גבוה מדי או נמוך מדי. זה הפך אופנתי בשנות התשעים כדי להגדיר את הבנק המרכזי של המדינה שיעור מפורשת של האינפלציה ליעד. על ידי 1998, כמה בנקים מרכזיים 54 היה יעד האינפלציה, לעומת רק שמונה בסוף 1990, השנה הבנק המרכזי של אשר-ניו זילנד הפכה הראשון להגדיר מטרה. ב רוב מתועשת מדינות, היעד, או, בדרך כלל, נקודת האמצע של טווח היעד, עבור הצרכן האינפלציה הוא בין 1% ל- 2. 5%. הסיבה שזה לא אפס היא כי מדדי המחיר הרשמי להפריז האינפלציה, כי המדינות מעדיף האינפלציה קטנה כל דפלציה. המדיניות המוניטרית לוקח זמן להשפיע. אז בנקים מרכזיים בדרך כלל השינויים במדיניות שלהם על בסיס תחזית האינפלציה, לא קצב הנוכחי שלה. אם האינפלציה החזויה עוד שתי שנים, אומרים, הוא מעל המטרה, שיעורי ריבית מגודלים. אם זה מתחת היעד, המחירים נחתכים. למה יש יעד האינפלציה? הגדרת יעד האינפלציה בדרך כלל הולך יד ביד עם מאפשר שיקול דעת ניכר של הבנק המרכזי בקביעת מדיניות, שקיפות אז בקבלת ההחלטות שלה הוא חיוני, ולכן הוא גדל בדרך כלל כחלק של התהליך של אימוץ מטרה. באופן עקרוני יותר, על ידי ביצוע קל לשפוט אם מדיניות על המסלול, יעד האינפלציה קל להחזיק הבנק המרכזי על הביצועים שלו. ניתן לעצב השכר של המרכזי בנקאים לגמול להם להשגת המטרה. אבל קצת המרכזי בנקאים טוענים כי יעד האינפלציה מגבילה גמישותם המדיניות מדי, וזו אחת הסיבות מדוע הבנק המרכזי החזק ביותר של העולם, הפדרל ריזרב אמריקה, טען (עד כה בהצלחה) נגד אחד.